דבר התורם נורברט צימבליסטה

מדוע רציתי לבנות בית כנסת?

הייתי צריך לשאול את עצמי את השאלה הזו בשנת 1996, כשהתחלתי בהרפתקה הזו. אבל הייתי אז עסוק כל כך בצירוף כל חלקיו של הפאזל יחד, שלא היה לי פנאי לחפש אחר הסברים פסיכולוגיים. והנה, כבר עברו שנתיים מאז חניכת המרכז (1998), ואני עדיין מנסה להבין את המניע.

 

אולי הכול התחיל כשהייתי צעיר מאוד, וראיתי את לוח ההקדשה בבית הכנסת בעיר הולדתי וורמס. הוא ציין את שמות בני הזוג שהקימו את הבניין בשנת 1034, ותרמו אותו לקהילה. בית הכנסת, שהיה העתיק באירופה, נהרס בידי הנאצים. האם רציתי להקים מבנה דומה במקום שבו אדע כי יעמוד לנצח? ואולי עלה בי הצורך מכיוון שמצאתי את המקום היחיד בעולם שבו ל-30 אלף יהודים אין היכן להתפלל?

 

ייתכן שאוניברסיטת תל אביב עצמה הייתה המניע לפעולה: אוניברסיטה המחזיקה מעצמה מעוז לישראל החילונית, ונראתה מאוד לא להוטה להקים בית כנסת; או שהיה זה הפיתוי להקים מקדש מעט – כך התלמוד הבבלי מתאר בתי כנסת (מגילה כט ע"א), בעודו משווה אותם לבית המקדש האמִתי והיחיד שנהרס אלפיים שנה קודם לכן. כך או כך היו לי אתגר בידיי ותמריצים רבים כדי לפעול.

 

ההחלטה באיזה ארכיטקט לבחור הייתה קלה, שכן כבר זמן רב אני מעריץ את הבניינים שהקים בוטה. בעיני רוחי, הוא מקימם של מבצרים: מבצרים של אמנות – מוזיאונים, מבצרים של כסף – בנקים, ומבצרים של אמונה – כנסיות וקתדראלות; אם כן מדוע לא של בתי כנסת?

 

מה שבלבל רבים מחבריי היה שמריו בוטה אינו ישראלי, אינו יהודי, ובעיקר – מעולם לא ביקר בבית כנסת. דווקא בגלל כל הסיבות הללו הוא היה עבורי האדם המתאים ביותר להביא משהו חדש לחלוטין, משוחרר מעול הזיכרונות והמסורות. רציתי בניין שיבלוט במודרניות שלו, ובה בעת ייתן תחושה של הגנה – שילוב שלא קל להשיגו. בקיצור, הוא נראה לי האדם המתאים.

 

העבודה עם מריו הייתה הנאה צרופה. זה החל בבחירת המיקום: הוא ביקש, וקיבל, אתר הנמצא בדיוק במרכזו של קמפוס האוניברסיטה, מוקף מדשאות. באזור גם ניצבת אנדרטה לסטודנטים שנפלו במערכות ישראל, מקום של זיכרון והתבוננות פנימית. בחירה זו נבעה לא רק מסיבות מעשיות – הפיכת המרכז נגיש עבור כולם בקמפוס, אלא גם מהעובדה שמרכזיותו של הבניין רמזה לאגורה היוונית, מקום התכנסות לכל הקולות והדעות. רק אחרי שנבחר המיקום, פנה בוטה להגות את מבנה בית הכנסת.

 

הכוונה המקורית הייתה לבנות בית כנסת בלבד, אך באותם ימים ראש ממשלת ישראל יצחק רבין נרצח על ידי אדם יהודי. הדבר אישש את פחדיי שהסכנה הגדולה ביותר העומדת בפני ישראל היא הקרע, התהום, בין הזרם החילוני בחברה הישראלית לזה הדתי. קרע שיכול לפלג את המדינה. הרגשתי שנקרתה בדרכי הזדמנות לעשות משהו חיובי ובונה, ליצור מרכז שבו שתי המציאויות הללו של החיים בישראל יוכלו להיפגש ולהתחיל בדיאלוג בסביבה אקדמית. הדבר דרש חלל מתאים, כמובן, וכך נוצר האודיטוריום. בית המדרש נכלל אף הוא בתכנון, מכיוון שזהו חלק בלתי נפרד ממרכז יהודי דתי; יש הטוענים כי מקום ללימודים חשוב אף יותר מבית כנסת. הוספנו גם מוזיאון יודאיקה, מכיוון שאין אחד כזה באזור תל אביב; ולבסוף מצאנו את עצמנו עם בניין הגדול פי שניים ממה שתוכנן במקור.

 

לאחר שהכול סוכם, מריו החל בעבודה. הוא הגה פתרון שנחשב מאז לחידוש ולפריצת דרך בבניית בתי כנסת. משלב הרעיון ההתחלתי ועד חנוכת הבניין – שנערכה בין השאר בנוכחותם של נשיא מדינת ישראל ונשיא שווייץ – עברו שנתיים בסך הכול. במשך השנתיים הללו, מריו, אני ואשתי פולט (שהיא מקור ההשראה שלי והעזרה שלי, ובלעדיה הבניין לא היה מקשט את אוניברסיטת תל אביב) עבדנו יחד. התוצאה של שיתוף הפעולה בינינו היא הבניין הזה ונשמתו – המשחק ההדדי של חלל, אור וקדושה.

 

האם אני מרוצה מהתוצאה? בוודאי. בבית הכנסת יש לפחות חמש תפילות יומיות וכמה לא קבועות. האודיטוריום משמש קהל רב ומציע מפגשים, כנסים והרצאות; חדר הלימוד, ובו ספרייה ועמדות מחשב, מנוצל באופן סדיר; והמוזיאון מארח תערוכות מתחלפות של מיטב אוספי היודאיקה מאוניברסיטת תל אביב עצמה ומרחבי העולם.

 

אנחנו בית הכנסת היחיד בישראל שמארח תחת אותה קורת גג טקסים דתיים עבור שלושת הזרמים היהודיים העיקריים: אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים. שני האחרונים מקיימים את טקסיהם באודיטוריום, אשר ארון קודש נייד מובל אליו בעת הצורך. ארון קודש נייד אינו המצאה חדשה: הוא כבר תואר בעיטורי בית הכנסת של כפר נחום לפני אלפיים שנה.

 

הבניין, על מבנהו ופרטיו, מבטא רעיונות שהם חלק בלתי נפרד מאמונתי: חשיבותה של היהדות על שלל ביטוייה, האמונה כי אין עליה בלעדיות לאף אחד, וההכרה במרכיבי הקדושה הנוכחים בה; וכן מקומן החשוב של ההיסטוריה והמסורת שלנו בעיצוב האנשים שאנחנו היום.

 

אלמנטים ארכיטקטוניים ועיצוביים רבים בבניין הם סמליים. מטרתם להאיר את מטרתו של המבנה, את קדושתו ואת קשרו ליהדות, בין השאר באמצעות אזכורים לטקסטים יהודיים קדושים. אבקש להצביע על כמה מהאלמנטים הללו, אשר הכרתם תסייע להבין כמה מההחלטות האדריכליות שהתקבלו:

 

  • האותיות בכיתוב מעל הכניסה, בלטינית ובעברית, כתובות בכתב המשקף את צורת הכתיבה הנהוגה בספר התורה.
  • שני העמודים הניצבים בכניסה הראשית הם תזכורת וסמל לבית המקדש של שלמה.
  • שני המגדלים והחללים הפנימיים בהם שווים בגודלם לחלוטין, ומסמלים את שתי צורות החיים בישראל – החילונית והדתית.
  • המדרגה הבודדת היורדת לחלל בית הכנסת האורתודוקסי מזכירה את הפסוק מתהלים קל: "ממעמקים קראתיך ה'" (תהלים קל, א).
  • האור בבניין מגיע אך ורק מלמעלה, כך שבאופן אינסטינקטיבי נסתכל לכיוון גן העדן – או לאלוהים. כפי שכתוב בתהלים קטו: "השמים שמים לה'" (תהלים קטו, טז).
  • העובדה שאין קישוטים ואף לא חלון קשורה במסורת היהודית הדורשת מהמאמינים שלא להיות מוסחים בדעתם בעת התפילה (בבלי עירובין סה ע"א; שולחן ערוך, אורח חיים צח, ב). ומשום כך מטרתם של החרכים במגדלים העגולים אינה לאפשר לאור להיכנס פנימה, אלא לאפשר לו לזרוח החוצה, במיוחד בלילה. כפי שנאמר: "לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכא, ד).
  • נר התמיד בבית הכנסת, סמל לשכינה השורה בישראל (בבלי שבת כב ע"ב), אינו רק נורה חשמלית אלא להבה נצחית הבולטת החוצה מהאבן – "הלוא כה דברי כאש נאֻם-ה'" (ירמיהו כג, כט).
  • סדרי הישיבה הם החלטה אישית שלי. אני מעדיף אנשים המביטים זה בזה על פני מצב שבו אינם רואים איש את רעהו ומביטים אך ורק לעבר הכותל המזרחי.
  • המחיצה צומצמה למינימום, ועדיין נותרה לפי הוראות ההלכה: זוהי מסילת מתכת דקה ופשוטה בגובה של מטר אחד. כך כולם משתתפים בתפילה ומהווים חלק בלתי נפרד מהחלל.

 

זהו המבנה ואלה הם סמליו. השלמנו את הבנייה לפי התכנית, ותקוותי וציפיותיי עתה הן שהבניין ישמש מקום לתפילה וללמידה, ונווה מדבר של שלום.

 

הבה נקווה שהמאמצים שהשקענו בבית הכנסת והמרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה יוכיחו את עצמם, ויסייעו להתמודד בהצלחה עם האתגר המשמעותי ביותר הניצב לפנינו – השגת כבוד הדדי והבנה בין הקהילות היהודיות.

 

נורברט צימבליסטה, נובמבר 2000

 

 

אוניברסיטת תל אביב עושה כל מאמץ לכבד זכויות יוצרים. אם בבעלותך זכויות יוצרים בתכנים שנמצאים פה ו/או השימוש
שנעשה בתכנים אלה לדעתך מפר זכויות, נא לפנות בהקדם לכתובת שכאן >>